<h1>חבור התשובה להמאירי — משיב נפש מאמר א' פ"ז</h1>
<h2>דף פז:</h2>
ואמנם דרך כלל יהיו מדרגות חומר המצות והעברות על פי אשר נזכיר עתה אחת לאחת למצוא חשבון על צד מה שסדרום קצת המפרשים הקדמונים, המדרגה הראשונה, עברות שהוזהר עליהן מדברי סופרים הן עשה הן לא תעשה אחר שהכל מדברי סופרים, וכבר הזהירתנו התורה על קיום דבריהם באמרו [דברים י"ז], לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל, ומזה אמרו [עי' בכורות ל' ע"ב] מי שבא להתגייר ויאמר הריני מקבל כל התורה חוץ מדבר אחד של סופרים אין מקבלין אותו, המדרגה השניה, מצות עשה של תורה, מהם שאין אזהרה במניעתן ומהם שנתפרשה אזהרה במניעתן, כמו שבא במצות הצדקה, [דברים ט"ו] לא תאמץ את לבבך, אלא שבכלן באת אזהרה דרך כלל באמרו [שם י"ג], לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו ודרך כלל הניחה גם כן תורה מקום למי שאינו מקימם לגבות ממנו קללה על בטולו כאמרו [שם כ"ז], ארור האיש אשר לא יקים את כל דברי התורה הזאת לעשות אותם, וענין לעשות יורה שזה נאמר על בטול מצות עשה, המדרגה השלישית, לאו שנתק לעשה, כענין הגזלה ושלוח הקן הנתקין לעשה, [ויקרא ה'] והשיב הגזלה, ולענין [דברים כ"ב] שלח תשלח את האם, המדרגה הרביעית, לאו גמור אלא שאין בו מעשה, וזה החלק יש בו עברות שהן תלויות בלב, ויש שהן תלויות בלשון, ויש שהן תלויות בהמנע מן המעשה, וכבר התבאר זה בדבריהם שהן יותר חמורות מן הלאוין הנתקין לעשה, אף כי יש באלו קצת שלוקין עליהן מן התלויין בלשון, כאמרם ז"ל [שבועות כ"א ע"א] כל לא תעשה שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע וממיר ומקלל את חברו בשם, או באחד מכל הכינויים, ואע"פ שלא הוזכר בתורה בלאו זה אלא דיין ונשיא וחרש כאמרו [שמות כ"ב], אלים לא תקלל ונשיא בעמך לא תאור וכן [ויקרא י"ט] לא תקלל חרש, הוא הדין לשאר בני אדם, כמו שאמרו ז"ל [תו"כ שם] לא תקלל חרש, אין לי אלא חרש שאר כל אדם מנין, ת"ל בעמך לא תאור, אם כן למה נאמר חרש, מה חרש מיוחד שהוא בחיים וכו' יצא המת שאינו בחיים, ואמנם על דרך הפשט הזכיר את אלו יותר מן האחרים, מפני שהוצרך להזהיר על אלו יותר שלא יקלל השופט על שהרשיעו בדין ולא הנשיא להענישו אותו ביד פשעו לשלחו, והוא הטעם שהזכיר זה הענין בסוף פרשת ואלה המשפטים אחר הזכירו כל הדינין, כלומר שלא תקללו אחר שהוא ישפוט אותך על פי אלה המשפטים, אם ישפוט לא בצדק יקולל ויואר ואין פשע והוא אמרם [סנהדרין פ"ה ע"א], ונשיא בעמך, בעושה מעשה עמך, וכן ענין לא תקלל חרש, הוצרך להזכירו פן יחשוב המקלל שאין ענש בקללתו מאחר שאינו שומע ולא ישיגהו צער על קללתו, ולר"ם ז"ל ביאור נאה באמרו לא תקלל חרש, והוא שנקמת האדם על שונאו חלוקה בארבע מדרגות, הראשונה, שיתעורר על שונאו לנקום עליו נקמת גופו אם להרגו אם להכותו, השניה, אשר לא רבה עליו כל כך משטמה עד שיכנו נפש אבל שיתעורר עליו להזיקו בממונו, השלישית, אשר לא שת לבו גם לזאת אבל שיתעורר להקניטו ולבישו בפניו, הרביעית, שלא יכוין הוא לכל זה אבל כשיזדמן שיעלה זכר אויבו בפי יזכירהו בקלון ויקללהו שלא בפניו, והיא נקמת רוב העולם ולכן הזהיר עליה, כלומר אף בקלה שבנקמות לא תרגיל עצמך כלל, והוא אמרו, לא תקלל חרש. המדרגה החמישית, כל לאו שיש בו מלקות, והם כל לאו שיש בו מעשה כמו שאמרו [מכות ט"ז ע"א], כל לאו שיש בו מעשה לוקין עליו, וכבר יעדו במי שמרבה בהם שראוי להשתדל במיתתו, כאמרם [סנהדרין פ"א ע"ב] מי שלקה ושנה כונסין אותו לכפה, המדרגה הששית, הדברים שהעובר עליהם במיתה בידי שמים, וההפרש בין מיתה וכרת לפי הדרכים הדתיים הוא, שענש המיתה עליו ולא על זרעו ובענש הכרת הוא וזרעו בכרת, ומחויבי מיתה בידי שמים הם, האוכל את הטבל, וכהן טמא שאכל תרומה טהורה, וזר שאכל את התרומה כמו שנזכרו במשניות, וכן כל המענה אלמנה ויתום, כמו שלמדו ז"ל מאמרו [שמות כ"ב], אם ענה תענה אותו כי אם צעק יצעק וגו' והרגתי אתכם וגו', וכן הגוזל את העני מאמרו [משלי כ"ב] אל תגזול דל וגו' כי יי יריב ריבם וקבע את קובעיהם נפש, וכן מוציא שם רע מאמרו [במדבר י"ד], האנשים מוציאי דבת הארץ, ואמרו ז"ל [עי' ערכין ט"ו ע"א] אם המוציא שם רע על העצים ועל האבנים דינו במיתה, מוציא שם רע על ישראל שנתחייב בתורה ובמצות על אחת כמה וכמה, ורבים אחרים בדין זה נתפרשו במדרשות, המדרגה השביעית, מחויבי כרת, והם רוב מחויבי חטאות על שגגתם, שאין חטאת באה אלא על דבר שזדונו כרת כענין, בא על אחותו ועל אחות אביו ועל אחות אמו ועל אחות אשתו ועל אשת אחיו ועל אשת אחי אביו ועל אשת אחי אמו, ואוכל חלב ודם, וחמץ בפסח, ועושה מלאכה ביום הכפורים, ומבטל את הפסח, ובועל נדה, וענין הכרת לפי הדרכים הדתיים הוא קצור השנים, אלא אם כן הזכות תולה לו, המדרגה השמינית, מחויבי חנק, כענין נביא השקר ומתנבא בשם ע"ז וזקן ממרא וגונב נפש ומכה אב ואם ובא על אשת איש, המדרגה התשיעית, מחויבי הרג, והם הרוצח ואנשי עיר הנדחת המדרגה העשירית, מחויבי שריפה, כענין הבא על אשה ובתה ועל בת אשתו ועל בת בנה ועל בת בתה ועל חמותו ועל אם חמותו ועל אם חמיו.
המדרגה האחת עשרה, מחויבי סקילה, כענין הבא על אשת אביו ועל כלתו ועל הזכר ובעל אוב וידעוני ומחלל שבת ומקלל אב ואם ובא על נערה המאורסה ומסית ומכשף ובן סורר ומורה והמגדף ועובד ע"ז, ויש במחויבי ארבע מיתות אלו הנזכרות, קצתם שהם חמורות משאר חייבי מיתות שהזכרנו, והם במדרגת שתים עשרה והם, ע"ז וגלוי עריות ושפיכות דמים, וחומרתן היא שאם אמרו עליהן לעבור או להרג, יהרג ואל יעבור כאמרם ז"ל, [סנהדרין ע"ד ע"א] כל עברות שבתורה יעבור ואל יהרג, שנאמר [ויקרא י"ח] אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, ולא שימות בהם, חוץ מע"ז וגלוי עריות ושפיכות דמים, וכבר התבאר במקומו [סנהדרין שם] שלא נאמר ענין זה אלא בצנעה ושלא בשעת השמד שבאלו, ר"ל ע"ז וגלוי עריות ושפיכות דמים, אפילו אמרו לו לעבור בצנעה ושלא בשעת השמד יהרג ואל יעבור ובשאר מצות יעבור ואל יהרג, אבל אם אמרו לו לעבור בפרהסיא אפילו על אחת מכל מצות שבתורה יהרג ואל יעבר, כמו שלמדו זה מאמרו [שם כ"ב] ונקדשתי בתוך בני ישראל, ובשעת השמד, ר"ל גזרת בטול המצות, אפי' בצנעה יהרג ואל יעבור, אבל שלא בשעת השמד ובצנעה יעבור ואל יהרג בכלם, חוץ מאותם השלשה שיהרג ואל יעבור כמו שלמדום מן המקראות, ע"ז ממה שנאמר [דברים ו'] ואהבת את יי אליך בכל לבבך ובכל נפשך וגו', גלוי עריות ממה שנאמר [שם כ"ב] כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה, אמרו ז"ל מקיש נערה המאורסה לרוצח מה רוצח יהרג ואל יעבור אף נערה המאורסה וכו', ושפיכות דמים למדוה מן הסברא כאמרם ז"ל, ורוצח גופיה מנא לן סברא היא, כי ההוא דאתא לקמיה דרבא אמר ליה אמר לי מרי דיראי קטליה לפלניא ואם לא קטילנא לך אמר ליה מאי חזית דדמא דידך סומק טפי דילמא דמא דההוא גברא סומק טפי, רצה בזה שלא הותרה עברה במקום פקוח נפש אלא בזמן שעשית העברה מצלת נפשות, אבל בענין שפיכות דמים כענין זה, שאמר קטליה לפלניא ואי לאו קטילנא לך, אם הוא הורגו כדי להציל עצמו הרי העברה עשויה והצלת נפשות אין כאן, שלא הציל עצמו אלא בדם חברו, ולא נשארה לו טענה אלא שיאמר שמא הוא חביב יותר אצל המקום, והוא אמרו ז"ל מאי חזית דדמא דידך סומק טפי וכו', עד שלמדו קצת מפרשים מזה, שאם צוהו על הריגת נפש ואמר לו שאם לא יהרוג בשבילו שהוא יהרוג שניהם רשאי הוא להרגו כדי להציל עצמו, שהרי עשיית העברה מצלת נפש אחת, ר"ל ההורג, שהרי אף אם היה מונע חרבו מדם היו שניהם נהרגין, אלא שבתלמוד ירושלמי [תרומות פ"ח ה"ד] הפרישו הענין בין שיחדוהו לו למי שלא יחדוהו לו ובין מי שנתחייב מיתה למי שלא נתחיב מיתה והוא אמרו שם, סיעה של נשים עוברת ואמרו להן גוים תנו לנו אחת מכן ונטמאה ואם לאו נטמא את כלכן יטמאו כלן ואל ימסרו להן, סיעה של בני אדם עוברת ואמרו להם גוים תנו אחד (מהם) [מכם] ונהרגהו ואם לא אנו הורגין את כלכם יהרגו כלם ואל ימסרו נפש אחת מישראל ואם יחדוהו להם כשבע בן בכרי ימסרו להם ואל יהרגו והוא שנתחיב מיתה כשבע בן בכרי, ועוד אמרו שם על זה עולא אכתיב למלכותא, ערק ללוד אתא קיסר אקפא למדינתא אמר לון הבו לי דאי לא כן אנא מחרב מדינתא אתא ר' יהושע מסריה ליה הוה רגיל אליהו מגלי ליה ולא איגלי ליה צם כמה צומין ואיגלי ליה אמר ליה ולמסור אנא מתגלי אמר ליה ולאו משנה שלמה עשיתי אמר ליה וכי משנת חסידים היא זו, רצה בו שהיה ראוי לכל חסיד לקדש עצמו בענין שפיכות דמים אף במותר לו ולמסור עצמו לסכנה קודם שימסור נפש אחת מישראל, ושהוא צריך תשובה אף על המותר אחר שהוא מעשה מכוער כמו שאמרו גם כן [סנהדרין ע"ה ע"א] בענין גלוי עריות על מעשה ארע לאחד מהם, ימות ואל יספר עמה מאחרי הגדר, המדרגה השלש עשרה, אותם שאמרו אין להם חלק לעולם הבא, וכבר בארנו ענין קצתם, ועליהם אמר הנביא [ישעיה א'] ועוזבי יי יכלו, ר"ל שהם יכלו בלא שארית כלל, על דרך אמרו [תהלים ל"ז] ואויבי יי כיקר כרים כלו בעשן כלו, המשילם לחלב הכבשים כשהוא על האש שהוא נתך וכלה כעשן ולא ישאיר גחלת כלל ולא אפילו אפר, ולכן לא המשילם לבשר הכבשים אשר ישאיר גחלת ואפר, אבל לחלב שהוא נתך וכלה מכל וכל, ואלו שהזכרנו הם הם חלקי העברות הצריכות לתשובה הן זדונן הן שגגתן, שזה ממה שראוי להתבאר, ר"ל הצטרך התשובה, גם כן אל השוגג כאשר תודע לו שגגתו מצד שלא נזהר להשמר מן העברה, כמו שתראה ענין הקרבנות היות רובם באים על השוגג, וכבר בארנו שעקר התשובה בקרבן הוא התשובה.
ונשוב לעניננו והוא, שכל אלו שהזכרנו הם שיש צרך לתשובה בכפרתם וכפי מה שחטא ראוי לו להבוש ממעשיו ולחפש במה שחטא מהן כאמרו ירמיה ע"ה, [ירמיה ב'] דעי מה עשית בכרה קלה משרכת דרכיה, כלומר שיחפשו דרכיהם לשוב מהם ונסלח להם לא שיתיאשו מן התשובה לגדל העונות אלא שירבו בתשובה ומעשים טובים ולפי רוב העונות תרבה תשובתו, ולכן היתה גם כן מכונת הושע הנביא אחר שהזהירם בתשובת כלל עונותיהם, כמו שבארנו באמרו [הושע י"ד] כל תשא עון, הזהירם שלא יתיאשו מן התשובה אבל שיתאמת אצלם היות תשובתם מקובלת על דרך מה שאמר הנביא [ירמיה ג'], שובו בנים שובבים ארפא משובתם, ומלת שובבים רוצה בו מורדים, וכיון בזה שעם היותם בתכלית המרד תועיל להם התשובה ולא יבטל זה גודל העון, והוא אמרו הנה [הושע י"ד], ארפא משובתם אוהבם נדבה כי שב אפי ממנו, רצה בו שאם ישובו אליו כמו שהיה מיעד להם שהוא יכפר מרדם ויעביר לכל חטאתם, ואמנם, אמרו אוהבם נדבה, רוצה בו על דעת מפרשים שיאהבם בלב טוב, ואצלי לפרש בו על דרך הצחות, שבתשובת מעשיהם הרעים אע"פ שלא ירבו להטיב יצליחם וינחם במעגלי צדק, כאלו היה זה חק עליו מצד טוב מעשיהם, וזו היא אהבת נדבה, כי מלת נדבה תפול על מה שאין חק על עושהו לעשותו, והוא מה שהיה הנביא מיעד עם התשובה יעדים בהצלחה ובהתמדת הטוב לשבים והוא אמרו [שם], אהיה כטל לישראל יפרח כשושנה ויך שרשיו כלבנון, ויעדם בדמיון הטל להיותו בלתי נפסק, רוצה בו בהוראת התמדת הטוב להם, והוא הכונה להמשיל ענינו אל הזית באמרו [שם], ילכו יונקותיו ויהי כזית הודו וריח לו כלבנון, רצה בו שיתמיד טובו כהתמדת הוד הזית אשר כח לחות העלים קים כל השנה כן לא יפסק טובו כלל, ואמר אחר זה [שם] אפרים מה לי עוד לעצבים אני עניתי ואשורנו אני כברוש רענן ממני פריך נמצא, רצה בו שבראותו הצלחתו בשובו אז יכיר כי טוב לו בהניחו הדרך הרעה ויאמר מה לי עוד לעצבים וגו', ואחר שהשלים הושע תוכחותיו אמר [שם], מי חכם ויבין אלה נבון וידעם כי ישרים דרכי יי וגו', מי הוא שיכיר דרכי השם ושיתבונן כי יש מקוה לישראל, ולא כדברי הכופרים המתיאשים מן התשובה לרוב עונותיהם ומהשתקעם במעשיהם על זה והוא אמרו, כי ישרים דרכי יי וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם.
